חוק הפרטיות במדינת ישראל גם הוא מכיר ברעיון הבסיסי של קדושת חיי האדם, בערך של כבודו האישי של אדם כבן אדם ובזכות האדם להיות חופשי. אך, ככל זכות אחרת, גם היא זכות הפרטיות היא "זכות יחסית".

בשל הקושי להגדיר אותה באופן מלא ומוחלט, נמנע המחוקק מהגדרה "פרטיות מהי" בחוק הגנת הפרטיות. במקום זאת, בחר המחוקק לפרט רשימה של סיטואציות שונות, כאשר אדם הפועל כאמור בהן יחשב לפגוע בפרטיותו של אחר, בניגוד לחוק הפרטיות.

מקרים אלה מנויים כרשימה סגורה בסעיפים 2 ו-2א לחוק הפרטיות, אשר נועדו ככלי בידי ערכאות המשפט על מנת לפרש את תוכנה המשפטי של הזכות ולקבוע האם אכן הופרה הזכות במקרה הנדון, כאשר הקביעה עלולה אף להשתנות בין מקרים כאשר הנסיבות אינן זהות.

עם זאת, יש לציין כי פרטיותו של אדם עלולה להיפגע והדבר לא ייחשב הפרת חוק הפרטיות, כזאת בעיקר היות שבחוק נקבע העיקרון הבסיסי לפיו "לא יפגע אדם בפרטיות של זולתו ללא הסכמתו". משמעות עיקרון זה היא כאשר אדם מתיר פגיעה בפרטיותו, למשל, מתיר שיצלמו אותו ברשות היחיד (סעיף 2(3) לחוק הפרטיות), לא יוכל אותו אדם לאחר מכן לטעון להפרה של החוק ולדרוש פיצוי כספי.

במדינת ישראל, הפרת חוק הפרטיות נחשב הן לעוולה אזרחית והן עבירה פלילית, ע"פ התנאים המופיעים בחוק.

כאשר, בגין העוולה האזרחית ניתן לקבל פיצויים וסעדים אחרים, ובהתקיימות כל התנאים, העוולה אף יכולה להיות עבירה הפלילית, אשר בגינה יכול להיות מוטל עונש של עד 5 שנות מאסר.

חוק הפרטיות מקנה לאדם אשר פרטיותו נפגעה מאחד המקרים מהרשימה יכול זכאות לתבוע פיצוי קבוע הנקרא "פיצוי ללא הוכחת נזק" (סעיף 29א), עד 50,000 ₪ מבלי להוכיח את הנזק שנגרם לו, אלא רק להוכיח כי פרטיותו נפגעה על יהיה האדם הנתבע.

במקרים שבהם הוכח לבית המשפט כי הפגיעה בפרטיות נעשתה בכוונה לפגוע, אזי, בית המשפט אף רשאי לקבוע פיצוי של עד 100,000 ₪ ללא הצורך בהוכחת הנזק כאמור.

פרטיותכם נפגעה ? מוזמנים לפנות אלינו לייעוץ ועזרה