לשון הרע
בשנים האחרונות, בעיקר בעידן הדיגיטלי והרשתות החברתיות, אנו עדים לעלייה בכמות הטענות והתביעות על פגיעה מ"לשון הרע" ואלו מעלות שאלות משפטיות על הגבולות שבין חופש הביטוי, חופש העיתונות וחקר האמת מחד ומאידך – כבוד האדם, שמו הטוב והזכות לפרטיות.
מי שמכריע בסופו של יום בשאלה מה נחשב ללשון הרע, מה ההשלכות המשפטיות ומה הפיצויים הכספיים שניתן לקבל – הוא רק בית-המשפט.
אז מה כולל המונח "לשון הרע"?
"לשון הרע" היא אמירה מדוברת, או כתובה, הפוגעת במושא עליה נאמרה, או נכתבה, אשר מפורסמת ברבים שפרסומו עלול להשפיל ולפגוע בכבודו, או בשמו הטוב, של אדם, קבוצת בני אדם, או ארגון.
חוק איסור לשון הרע, תשכ"ה-1965 (להלן: "החוק") מגדיר, "לשון הרע", או "הוצאת דיבה", כעוולה אזרחית ואף עבירה פלילית, ע"פ התנאים המופיעים בחוק. כאשר, בגין העוולה האזרחית ניתן לקבל פיצויים וסעדים אחרים, ובהתקיימות כל התנאים, העוולה אף יכולה להיות עבירה הפלילית, אשר בגינה יכול להיות מוטל עונש של עד שנת מאסר.
החוק מקנה לנפגע מעוולת "לשון הרע" פיצוי קבוע הנקרא "פיצוי ללא הוכחת נזק" (סעיף 7א), אשר מקנה לנפגע את הזכות להגיש תביעה של עד 50,000 ₪ מבלי להוכיח את הנזק שנגרם לו, אלא רק את קיומה של עוולת "לשון הרע".
במקרים שבהם הוכח לבית המשפט כי "לשון הרע" פורסמה בכוונה לפגוע, אזי, בית המשפט אף רשאי לקבוע פיצוי של עד 100,000 ₪ ללא הצורך בהוכחת הנזק כאמור.
על אף האמור, לא כל אמירה מדוברת, או כתובה, הפוגעת בכבודו או שמו של אדם, ו/או ארגון תחשב ללשון הרע, כך לדוגמא, בפסיקה של בתי המשפט במדינת ישראל (תא (י-ם) 2286/03 בוטח יהונתן נ' עו"ד גבל ישראל) כבר נקבע כי "קללות וגידופים" ככלל אינם לשון הרע, אולם יש לבדוק כל מקרה לגופו לפי ה"מבחן האובייקטיבי" ובלשון בית המשפט:
"הביטוי "מטומטם" אינו נתפס בעיני האדם הסביר כביטוי אשר פרסומו עלול להשפיל או ללעוג או לבזות אדם או לפגוע במשרתו. לא כל קללה ובודאי המילה "מטומטם" שהיא במדרג הנמוך של הקללות מהווה לשון הרע. אמנם, ככלל, קללות וגידופים המופנים כנגד אדם עלולים להשפילו ולבזותו בעיני הבריות לא פחות ואולי אף יותר מפרסומי לשון הרע אחרים, מצד שני, קללות וגידופים מהווים, למרבה הצער, חלק מהחיים החברתיים במדינה, ולפיכך, אינם מהווים לשון הרע."
משכך, הפסיקה בישראל אימצה את ה"מבחן האובייקטיבי", וקבעה כי, פרסום ייחשב כ"לשון הרע" כמשמעות המונח בסעיף 1 לחוק, רק אם ייתפס ככזה על ידי האדם הסביר.
(ראה לענין זה ע"א 723/74 הוצאת עיתון הארץ בע"מ נ' חברת חשמל בע"מ ואח' פ"ד לא(2) 281, ע"א 466/83 שאהה נ' דרדריאן פ"ד לט(4) 734, ע"א 334/89 מיכאלי ואח' נ' אלמוג פ"ד מו(5), ע"א 809/89 משעור נ' חביבי פ"ד מז(1) 1).
המבחן האובייטקיבי לפגיעה בעיני האדם הסביר נדון רבות בפסיקה, כך למשל, בתא (ק"ש) 24553-06-12 זוהר עובד נ' איתן עובד נקבע כי:
"ככלל , אין חשיבות כיצד נתפסים הדברים במחשבותיו של התובע מבחינה סובייקטיבית, אלא על ביהמ"ש לבחון, איזו משמעות מייחס ה"אדם סביר" באורח אובייקטיבי ובהקשר שבהם נאמרו, והאם יש באותו מובן יש כדי לפגוע בשמו הטוב של התובע . לפיכך, הסוגיה באם דבריו של הנתבע היו בבחינת הבעת דעה שלילית מתוך כעס רב על התובע ונאמרו בקונטקסט הכללי באופן שאינם מהווים לשון הרע…"
